חפץ מצוי ודימוי מצוי (1967 – 1964)
יונה פישר, קטלוג "זמנים, מקומות, צורות", 1976
1964 מצייר את "הזוג היהודי של ההולנדי ורקמן", "רחוב אגריפס" (שלט רחוב מחובר לשטח מלבני מצויר) ו"כתובת ישנה".
1965 מסיים את "לוח שולחן ורפרודוקציה של לז'ה".
1966 מצייר את "הנציב העליון" עפ"י דמותו של הרברט סמואל בשטיח יהודי פרסי מ- 1928.
1967 מצייר את "מתוך הנשף בסורן של דרן".
לפרק זה חשיבות מכרעת במהלך התפתחותו של ארוך, ומשתי בחינות:
א. הצורה הנתונה תשמש מעתה לא רק במתכונת של "צורה על צורה" (ציורי הפאנדה), אלא גם באלה של "צורה ליד צורה" (חפץ מצוי) ו"צורה בתוך צורה" (דימוי מושאל). פירוש הדבר – בניית היצירה בחומרים שונים, תוך שימוש באלמנטים מצויים (שלט רחוב, לוח שולחן) מושאלים לצורך המבנה הצורני (רפרודוקציה של לז'ה) או מועתקים באינטרפרטציה חופשית לשם הכללתו של הדימוי ביצירה (הזוג היהודי של ההולנדי ורקמן).
ב. השימוש בחפץ המצוי ובדימוי המצוי היא אינטרפרטציה אישית למושגי הזמן והמקום – זמנו של האמן ומקומו ביחס לזמנים ומקומות אחרים: היצירה היא מקום מפגשם של צורות ודימויים בני זמנים, מקומות ותרבויות שונים ("רחוב אגריפס" הוא שלט ירושלמי משנות העשרים, "הזוג" הוא הזוג היהודי של הולנדי ורקמן), ושל חומרים "אמנותיים" (רפרודוקציה של לז'ה) ולא אמנותיים (לוח שולחן).
"יש דימויים בציורים משנות החמישים, ואחר כך - ב- 1966, לאחר תקופת הביניים שבה בעצם יותר שיחקתי בצורות גדולות, בשטחי צבע – שוב חוזרים הדימויים. (...) החזרה אינה חזרה מפני שלדימויים אופי ותפקיד שונים בשתי התקופות. בציור "ילדות בגן" הדימויים הם רק צורות, שהפכו מסיבות מקריות כלשהן לילדות. מבחינת הציור, מבחינת הקומפוזיציה והצבע, לא היה משנה כלל אילו ציירתי רק צורות מוארכות. הן כתם בציור ולא יותר. לעומת זאת בציור שציירתי ב- 1966, כאן ב'הנציב העליון' הדמות הכפולה של הנציב היא למעשה 'תמונה מתוך תמונה'. אלמלא ציירתי כאן את הדמויות, או אילו ציירתי דמויות שונות, היה הציור מקבל פנים אחרות לחלוטין, אפילו תוכן שונה. ובעצם זה מה שקרה לדימוי בציור בכלל: לאחר כל המשברים שפקדו אותו, חזר והפך לגיטימי, בעל תפקיד חדש ושונה ב'פופ'".
(מתוך שיחה עם יוכבד ויינפלד, משא, נובמבר 1968).
