פתרון ההווה לחוויית העבר - ראיון עם שרה בריטברג למרחב, 28.4.1971 ראיון עם אריה ארוך – חתן פרס-ישראל לאמנות, תשל"א
את הגדת סראייבו, אחת ההגדות היפות שנכתבו בימי-הביניים גילו אוהבי האמנות לפני שנים רבות. עמוד אחד בהגדה זו הוא תגליתו הפרטית של הצייר אריה ארוך, חתן פרס ישראל לשנת תשל"א. באמצעו של עמוד זה מצויה מיניאטורה יפה ואילו על המשטח הריק שבקצות העמוד שירבט "משיגינער אחד", כלשונו של ארוך, את הספרה 2 מאות פעמים. בין מאות ה-2 שהעמוד כולו עמוס בהן בצורה מסולסלת או פשוטה, אפשר למצוא גם קבוצה קטנה של הספרה 1 ופעם אחת את הספרה 5.
"קשקוש" כזה, בדומה לקשקושים על נייר חלק או קופסת סיגריות שאנו מציירים בהיסח הדעת, מצורף ליצירת-מופת כהגדת סראייבו ומשתלט על המיניאטורה בעוצמת ביטויו, בסיפור הסוער והכואב שמספרות השורות הצפופות של ה-ספרות. הספרות מביעות כאב של איש תמים שלא בא למסור בשורה לעולם, אלא בשורתו נמסרה בהיסח הדעת. ואנו שואלים עצמנו האם זו פחות אמנות מהגדת סראייבו? אריה ארוך, מכל מקום, הושפע מהתוויותיו של "המשיגינער" האלמוני יותר מההגדה עצמה. מושגיו על אמצעי-הביטוי הציוריים כוללים בתוכם את יצר ההנצחה ואת יצר האמנות החבוי בכל אחד מאתנו. הוא מתייחס באותו כובד ראש לשרבוטיו של ילד, לחידושיו של פיקאסו ולשרטוטיו של מהנדס. כל ביטוי ציורי הופך להיות חלק משפתו של ארוך.
תמונות עם סיפורים בלשון הציור
את תמצית יצירתו מסביר אריה ארוך במילים אלו: "אותי מעניינת השפה של הציור, ומה שאפשר לומר רק בשפת הציור. אחרי עשרים שנות ניסיון הגעתי למסקנה כי תמונה שאינה יכולה לדבר בשפת הציור בלבד, אינה תמונה בשבילי. לכן אני ממעט מאוד לצייר. אני מנסה למצוא לחוויה ביטוי שהוא ציורי ולא ספרותי, וכשהפתרון אינו מניח את דעתי אני מוותר. זה לגבי צורת הביטוי. אך בניגוד להרבה חברים שאותם אני מעריך, אני כמעט ואינני מצייר תמונה שאין לה סיפור. הסיפורים הם פשוטים, מחיי היומיום, ברובם חוויות-ילדות שאני נושא אותן שנים ומחכה לרגע בו אוכל להעלותן בשפה ציורית טהורה. העובדה שאני מעלה אותן בשפת הציור אינה שוללת את הסיפור".
בדברים אלה של ארוך ניתן לראות את שורשיו הרעיוניים וגם את יחודו. כחבר קבוצת "אופקים חדשים" וכידידו של הצייר י. זריצקי שם ארוך דגש על השפה, על אמצעי-הביטוי ועל תהליך היצירה. כיחיד הוא מתקומם כנגד תרבות "עשיית התמונות" של זריצקי ושל חסידי האבסטראקט המוחלט, ומנסה להביע חוויות דרך שפה עשירה שהולכת ומתעשרת עם צמיחתן של אסכולות חדשות, שגם הן מגלות אופקים חדשים. כמעט ואין תמונה של ארוך שבה חסר הסיפור. את יחסו לדודו החייט, שראשי התיבות של שמו הם Z.K. מבטא ארוך בציורו הקרוי Z.K. שבו רואים אנו גזרת חייטים משורטטת בקווים שאותם נוהג החייט לשרטט על הבד כדי להתקין את גזרת החליפה, ובחלק התחתון של התמונה מצוייר אגד פרחים. רוב הצופים מתייחסים יותר לשפה, לקווי החייט הזרים כל כך לכתב יד של אמן, להרמוניה שבין שני חלקי התמונה. האם העובדה שהחוויה, שהיא כה סובייקטיבית מובעת בצורה מרומזת כל כך, אינה מפריעה לארוך?
"אין מה לעשות כנגד זה, אומר הצייר, חמש שנים לאחר שציירתי את הציור Z.K. מצאתי בספר דאדא ציור שבו מצאה הציירת פתרון דומה לשלי, גזרת מכנסיים ופרח בחלק התחתון של התמונה, אלא שהיא הייתה פחות דיסקרטית ממני ובשם התמונה כללה את המלה חייט. בציור כזה אני רואה מכתב המופנה אליי ישירות. אני יודע שזה נשמע יהיר אך לא הייתי רוצה שאנשים רבים יגיבו באהדה לציור שלי ברגע שיראו אותי, כיוון שפירושו של דבר זה הוא כי השארתי אותם בדרגה אמנותית בה היו. מספיק לי שאחד יקרא את המכתב שכתבתי ויבין אותו. אם האחד הזה נמצא על ידי אני אדם מאושר ואם אין הוא קיים אינני מתייאש, אני יודע שהוא יבוא בעוד שנים. אין אמנות חדשה שיכולה בבת אחת להרים את הקהל לרמה שלה. יש אמנים שעושים קומפרומיסים עם הצופה ועוזרים לו להבין את התמונה. אולי זה יפה אבל לגביי זה כבר לא ציור, זה מקצוע אחר".
קונפליקט תמידי בין הצופה לאמנות חדשה
"הקונפליקט בין אמנות חדשה לצופה קיים מאז ומתמיד. בשנת 1937 ביקרתי בתערוכה של ואן גוך שהתקיימה בהולנד. טענו ההולנדים: בקושי הגענו לרמבראנדט וכבר רוצים שנעכל את ואן גוך. וזה היה כארבעים שנה לאחר מות ואן גוך. קהל אוהב לראות את מה שהוא מכיר ויודע. אם הוא ייבש ביצות הוא רוצה שיספרו לו כל הזמן על ייבוש ביצות. זה האסון, אך האמן אינו צריך להתפשר עם כך".
נחזור לשפתו של אריה ארוך שהיא כה חשובה בעבודתו. זוהי שפה מעניינת מאוד, משום שארוך אינו מתבייש להיות מושפע. תחילתו בהשפעה רבה עליו של פאול קליי וקבוצת "קוברה", ומתוך השפעה ברוכה זו נוצרת שפתו המיוחדת הכוללת בתוכה אהבה רבה לשפות ציוריות, שאינן נחשבות לשפת ציירים. שרטוטיו של בונה-הסירה ושל החייט, שפתם הציורית של בעלי-מלאכה – אלה קוסמות לארוך, והוא מרבה להשתמש בהן בשנים האחרונות.
כבר לפני עשרים שנה עסק ארוך בנפרד בקו ובצבע. הקו כתוחם צבע וכמסייע לצבע ללבוש צורה לא עניין אותו. המפגש בין קו כצורה עצמאית וצבע כצורה עצמאית גירה את דמיונו הציורי, במסגרת זו יצר גם את מה שנתפרסם בין הציירים הצעירים בכינוי "הקראצים של ארוך" – אלה חריטות בתוך הצבע ששימשו בתפקיד הקו אך נועדו להעשיר את אמצעי-הביטוי. הוא אוהב את ההשתנות המהירה של הסגנונות בימינו. זה נראה לו טבעי בתקופת הסילון.
"בכל אסכולה חדשה יש מן הרענון, אומר ארוך, בכך שהיא משחררת מן המוסכמות הישנות ונותנת לגיטימציה לצורות אחרות. בעת המהפכה ברוסיה, אמרה לי יום אחד אחותי כי "המלך הוא טיפש". כששמעתי זאת לראשונה נדהמתי, התמוטטה בי מערכת-ערכים שטופחה במשך שנים, אך היא פינתה מקום לצורת חשיבה חדשה. גם האמנות זקוקה מדי פעם להצהרה בנוסח "המלך הוא טיפש", שתשחרר אותה לקראת ראיות חדשות וחומרים חדשים".
על רקע זה מעריך ארוך את הפופ, שנתן לגיטימציה להכנסת חומרים חיים אל תוך התמונה. ארוך עצמו צייר סדרה של שש תמונות, שמעליהן שלט של רחוב. מעל ארבע מהן כבר הסיר את השלט, וזה נראה לו בלתי חיוני, וכפי שהתבטא אחד מחבריו: "השלט שימש רק כפיגום לבניין התמונה".
משנת 1950 עד 1962 עשה ארוך בשרות הדיפלומטי בתפקידים בבריה"מ, בברזיל ובשבדיה. לדבריו, לא הייתה לארצות אלה השפעה על אופי יצירתו. ברזיל עשתה אותו עקר. הארץ תוססת ובלתי מסודרת וחסר היה השקט הנפשי כדי ליצור. בשבדיה התחיל לצייר שוב, אך הפתרונות הציוריים שנתן בשנים אלו לחוויותיו לא סיפקו אותו. כשחזר לישראל, התיישב בירושלים ואז באה התקופה שבה הוא רואה המשך ישיר לתקופה הראשונה של ציורו, כאשר היה מושפע בעיקר מהציור האינפנטיליסטי של קליי ומירו. אלא שהפעם כתב-היד עשיר יותר וחוויות העבר לבשו מבע פלסטי עשיר יותר. בעבודתו ניכרת עקביות וחתירה למטרה אחת – פתרון ההווה לחוויות העבר. התכנים והחוויות הועלו ביתר בשלות ובצורה ברורה וחותכת יותר על הבד.
נראה כי בתקופת ההשפעה של זריצקי עליו קשה היה לארוך להודות שיש ביצירותיו סיפור שהוא תערובת של שפה וחוויה. ועתה לאחר שקמו אסכולות רבות השוללות את האבסטרקט המוחלט הוא מתבטא בחרות רבה יותר, אותה לא העז לגלות קודם לכן. מעניין למצוא בצורות החוזרות על עצמן ביצירותיו את המקור, אם זה שלט רוסי ישן וחקוק בזכרונו, ואם זו הספרה 2 המסולסלת מהגדת סראייבו, שהפכה להיות הבסיס לפרופילים שביצירותיו.
ציור-תפאורות – אהבת ילדות שנסתיימה בשערורייה
קיים גם ארוך התפאורן, זו הייתה קריירה קצרה המשולבת באהבת ילדות שהסתיימה עם העלאת המחזה "השומרים" ב"הבימה", מספר ארוך, "היה זה לאחר הצלחה מסחררת של תפאורה שעשיתי".
"'הבימה' שעד אז נהגה להעלות מחזות היסטוריים החליטה להעלות מחזה ממציאות אותם ימים. לקחו מחזה של מחזאי ישראלי צעיר, הזמינו מוסיקה אצל מלחין צעיר ואת התפאורה הזמינו אצלי – אז צייר צעיר. התכונה לקראת ההצגה הייתה בלתי רגילה.כולם הרגישו שהם שותפים למפעל שהוא ציון-דרך – העלאת המציאות ב'הבימה'. בניתי את סג'רה על הבמה בצורה יפה ביותר. הבעיה הייתה שהגיבורים עוד היו באותם ימים והיה מעין רומן בין 'הבימה' לשומרים שהרבו לבוא להצגות והכירו את השחקנים. יום לפני הצגת-הבכורה הזמינו את זקני השומרים לבוא לחזות בהצגה ולהביע את דעתם. אני זוכר עוד את הצעקות של צפורה זייד ו'וייבערס' אחרות שטענו כי חומת הבזלת של סג'רה הייתה שחורה ולא אפורה כשם שאני ציירתי אותה. אני ידעתי שהחומה הייתה שחורה אבל בשבילי היא נראתה מספיק אפורה. אשתו של יוסף לישנסקי שישבה באולם צעקה: "תתביישו על שאתם מעלים הצגה על השומר".
"הייתה שערורייה אמיתית ו'הבימה' נבהלה. יום לפני הצגת-הבכורה הפכו את ההצגה על פיה ואני ישבתי כל הלילה עם הצבעי כדי לשנות את התפאורה, לפי הצבעים שדרשו צפורה זייד ונשים אחרות. סופה של ההצגה שהייתה אחד הכשלונות הגדולים של 'הבימה'. עליי השפיע הדבר בצורה קשה ביותר. נחמתי היחידה הייתה בכך שעמנואל עמירן, שהיה מלחין מצוין לדעתי, אמר לי כי יכול היה לחבר את השירים היפים שחיבר להצגה רק לאחר שהסתכל בסקיצות התפאורה שלי. לאחר כשלון זה ברחתי לצרפת מגודל השערורייה. כאשר חזרתי עשיתי רק עוד תפאורה אחת ל"מעשה בחייט" בתיאטרון 'אהל' אבל לאחר מכן עזבתי תחום זה. יש משהו מגרה בהעמדת תפאורות. משום שכאן אינן מנסה לפתור רק את הבעיה הפרטית שלך, אלא נותנים לך מטרה מוגדרת מראש ואתה מנסה לפתור אותה על-פי דרכך. אני עובד תמיד על-פי מטרה קבועה מראש, אלא שאותה אני מציב לעצמי, אך עניין מיוחד כאשר מישהו אחר מציב לפניך מטרה".
בחוברת 'אריאל' מספר יונה פישר איש 'מוזיאון ישראל' על עבודתו של אריה ארוך, ואומר בין היתר: "עבודתו הצטמצמה לשאלה אחת, - - - מה שייך לזמננו. (ארוך) ניסה לענות על השאלה בצורה פוזיטיבית. התמונה היא גם להביא ביטוי לגיטימי של הזמן ואמצעי לביטוי של האמן בתוך הזמן. בשביל אדם בשל כארוך פירושו של דבר הוא לראות את העבר ולמסור את הזכרונות של העבר להווה. זהו הדיאלוג אותו מנסה ארוך לנהל". על דברים אלה של יונה פישר מצביע אריה ארוך כביטוי תמצית יצירתו. |
