אריה ארוך נולד בחרקוב ב- 1908. אביו היה מראשי הציונים ברוסיה.
בילדותו למד עברית.
עלה ארצה ב- 1924 ולמד שנה וחצי ב"בצלאל". 
"אז היה גליקסברג מצייר את מעלה רחוב המלך ג'ורג'. הוא לימד אותי להניח צבעי שמן".
1926 בגימנסיה "הרצליה", מגמה ריאלית. מספרת חברתו לספסל הלימודים ישראלה מרגלית: "שמו היה ניסלביץ' והוא היה הגבוה בכתה וקראו לו ארוך. היה קורא שירה – שלונסקי ואחרים, צייר, רשם בכיתה על מחברות, כתב שירים – לרוב סאטירות. מורו היה דוד שמעוני".
מתגורר בתל-אביב.
ב- 1932 השתתף לראשונה בתערוכה כללית במוזיאון תל-אביב.
1934/5 פאריס. למד באקדמיה קולארוסי. שיעורים מספר אצל פרנאן לז'ה.
1937 תל-אביב. תפאורות ל"מעגל הלבן" ול"מעשה בחייט" ב"אהל" ול"שומרים" ב"הבימה".
1938 אמסטרדם. תערוכת-יחיד בגלריה סנטה לאנדוור.
1939 תל-אביב. תערוכת יחיד בגלריה כץ.
1941 מציג בתערוכה קבוצתית בבית הבי
מתגייס לצבא הבריטי, משרת בצריפין ובכרמל.
מצייר בחברת צבי מאירוביץ'
בזכרון יעקב.
1946 משתחרר מהצבא. מתגורר עם אשתו דבורה ברחוב הירקון בתל אביב.
"בבית לא היה ציור, לא היו תמונות. כבר בגיל 6 התחלתי לרשום פרופילים של חברים של אבי בפחם. מאוחר יותר הכנסתי לראשי שארצה להיות צייר. למה? אינני יודע.
הבית היה מוקף גן גדול של ורדים, עצי אגסים וכו'. מקום עצום במרכז העיר. שם נולדתי וגדלתי, ומשם נסעתי.
לא הייתי כאותם האמנים שנמשכו לאמנות בילדותם. נמשכתי לספרות ולשירה.
הייתי הולך למוזיאון כמו שהולכים למוזיאון בוטאני. יום אחד – הייתי בן 11 או 12 – הלכתי למוזיאון של תמונות. מוזיאון פרובינציאלי שיש בו גם חפצים.
לקחתי ברצינות דווקא צייר ששנאתי, את תמונותיו הגדולות של רפין – נושאי ההווי ההיסטוריים, העתקים של "קוזק כותב מכתב", או משהו כזה.
חרקוב הייתה סתם עיר. קרוב למיליון נפש. עיר "קצת אינטלקטואלית". שירה מודרנית – חלמניקוב – נוצרה בה המקבילה לשירתו של מאיאקובסקי. שם ראיתי אפילו תערוכה רשאונה של מאנה-כץ הצעיר.
הייתי כמה שבועות בתל-אביב בסוף 24 והלכתי ל"בצלאל". חזרתי אליה אחרי שנה וחצי, לאחר לימודי. ישבתי מול שפת הים עם פליטה, ללא שמחה.
כיום אני זוכר: ההשפעות עלינו היו מכאן, ושל היהודים כשאגאל ומאנה-כץ.
ההשפעות – השפעות שנתנו מכות, משום שהיו שגרתיות, אבל זה אישי מאוד. מאטיס הופיע אצלי לא כמאניירה, אלא כהשקפת עולם. צבעים חזקים וצורות ברורות – זוהי השקפת עולם... וסוטין, קרמן ואנרי אפשטיין..." (18.7.74).
