הצייר אריה ארוך נפגש – בגלריה דבורה שוקן בתל-אביב, שם מתקיימת תערוכתו – עם תלמידי החוג לאמנות שבאוניברסיטה העברית. בפגישה הסביר הצייר את הבעיות המרכזיות אותן התכוון לפתור ביצירותיו האחרונות ולאחר מכן השיב לשאלות הסטודנטים. עיקרי הדברים ניתנים בזה – כפי שהם נרשמו בידי שרה ברייטברג.
לצייר קשה אבל נעים. לדבר על ציור, גם קשה וגם לא נעים, במיוחד על תערוכה זו, שהיא עבודה מאוד אינטימית. בלי להיות יומרני, הצגתי כאן את המעבדה שלי.
רוב העבודות נעשו כהתכתבות עם חבר שכבר מכיר אותך ואינך צריך להיכנס להסברים מפורטים. היצירות בתערוכה זו נקראות תרגילים – בכוונה. חלק מהן היו קיימות כבר כשהצגתי תערוכה במוזיאון ישראל לפני ארבע שנים. לא הצגתי אותן אז, כי לא ראיתי בהן תמונות אלא רשימות.
מה קובע? במידה מסוימת גם הגודל קובע. והזמן. הדף עם הזמן מקבל מימד נוסף. כשאדם רושם לעצמו – קובעים הגודל והאמן עצמו. לפעמים הוא מרגיש שזו רשימה ולא תמונה. בשלוש השנים האחרונות הייתה תקופה של כשנה וחצי שבהן לא יכולתי לעבוד, לכן רשמתי דברים בשביל העתיד. חלק מהדברים יופיע בעבודותיי הבאות, חלק לא. לא כל מה שנרשם מתוך כוונה להשתמש בו נמצא אחר-כך מתאים.
אספר על הרקע – לפי מה אספתי את העבודות לתערוכה זו? מה היו הבעיות שהעסיקו אותי ושאותן רציתי להראות? היו שלוש נקודות:
- צורת יסוד וצבע יסוד.
- צורה ואפקט צבעוני בחומר מסוים.
- ציור על גבי ציור. וציור על יד ציור.
בציור מדובר בשפה אחת – שפת הציור. תמונה הניתנת לתרגום לאיזושהי שפה אחרת, משהו לא בסדר עם התמונה – עד כדי כך! זה נכון בכל התקופות, מציורי המערות ועד הפוסט-פופ. כששוכחים זאת מתחילים הבלבולים.
התחילו לשכוח את שפת הציור דווקא כשהציור הגיע ל"תור הזהב" שלו – בתקופת הרנסאנס, כאילו הציור התרחק מהציור. אפילו ג'וטו בראשיתו, כשהיה תלמיד של צ'ימבוא ולפני שרצה לספר סיפורים, היה לדעתי אמן טוב יותר מג'וטו המבוגר. הצייר הטרי, הצייר לשמו, התחיל לסבול מסממנים חיצוניים שלא תרמו לציור. התחיל לספר סיפורים.
צורה ואפקט צבעוני בחומר מסוים
עתה אחזור לנקודות שעניינו אותי בתערוכה זו.
צורת היסוד וצבע היסוד - אלו גורמים חשובים, בעיקר בציור המודרני. קיבלנו רשות לגיטימית, וצודקת מבחינה היסטורית, להתרחק מהטבע ומהצורה הנראית, מותר לאמן לצייר את העולם שלו בשפה שלו. כאן התחיל בלבול בעניין הצורות, גם בקרב הציירים הטובים של המאה. בתוך יצירה אחת מופיעות עשר צורות שלובות או מבודדות. קיימת לעתים קרובות ההרגשה שהצירוף הוא מקרי. השאלה היא אם הסיפור שסופר בתמונה מבוסס על משהו שמוכר לצייר, על צורה שאפשר להיתלות בה? הטכניקות והתיאוריות החלו לערפל את הצורה היסודית. לכל סיפור יש בסיס.
בציור יש צורה יסודית
השאלה שלי הייתה, מה אני צריך לעשות עם הצורה כדי שתהיה תמונה? הצורה שעניינה אותי היא הספרה 8. מצאתי כתוב בספר עתיק ללימוד ציור שזה "קו נעים". נכון שנעים לרשום 8, אבל יש משהו נוסף, מומנט דינמי. משהו שיזוז. הציירים המודרניים עושים Top Heavy, כדי שתהיה הרגשה שהחלק העליון של התמונה עומד ליפול. ציירים קלאסיים עשו זאת באור וצל. בציורי פראנץ האלס אפשר למצוא ידיים שכמעט זזות בגלל משחק האור והצל. גם ל-8 יש איכות כזאת. השמינית, יש בה משהו מאגי, משתמשים בה לציין אינסוף, ומבקרת אחת כתבה שהצייר קליי סימן בה את מחזור הדם. בחרתי בה כצורת יסוד ועליה עשיתי תרגילים.
לגבי הצבע – הקשיתי על עצמי מלכתחילה. מה פשוט יותר מכחול ואדום זה ליד זה, הם מצויים בהרבה תמונות בתערוכה. סביב שני צבעים אלה הרכבתי צבעים או צורות נוספות, עוד תרגיל.
אני אוהב תמונות, ואינני מעוניין לעסוק רק בתרגילים, ובכל זאת, קשה לדעת מתי נגמר תרגיל ומתחילה יצירה מושלמת.
לא רק צבע וצורה עושים תמונות. גם החומר.
החומר עבר מהפכה במאה שלנו. פעם היה הצייר מוגבל רק לחמישה חומרים. היום אפשר להשתמש בכל דבר! חפץ, נעל, צילום, קטע מז'ורנל. ברגע שזה מתאחד עם כל התמונה, זה בסדר.
בתערוכה זו ניסיתי אותה צורה בחומרים שונים. צבע מים, שמן, גואש והדפס. הצבע חדל להיות אמצעי ונעשה שווה-זכויות לצורה. גם החומר הפך להיות שווה-זכויות. עניין אותי ערבוב החומרים יחד, ערבוב תחומים בין אמצעי-ביטוי – זה דבר שאדם יכול לנסות לעשות לעצמו, ברשימות שלו, ואם זה עובר את הרַמפּה, למה לא להציג?
ציור על-גבי ציור וציור על-יד ציור
כאן עולה בעיה אחרת. אהבתי המיוחדת לסוגים שונים של התבטאות. אני אוהב קירות עם קשקושי ילדים, את הדפים המקושקשים ליד מכשיר טלפון. קשקושים על קופסאות סיגריות. הסיפור על הגדת סראייבו שלי, נכתב ומוכר. זוהי הגדה עתיקה, נדמה לי, מן המאה ה- 14-15 שנמצאה בסראייבו. מישהו, כנראה ילד מופרע, כתב בצידי אחד הציורים הנפלאים 200 פעמים את הספרה 2. עוד כמה 5 ופעם אחת את הספרה 1. זה הקסים אותי, יש לי את ההגדה בבית. אני לא רוצה להופיע כאן כטיפוס אקסצנטרי, אני חושב שהגדת סראייבו היא נפלאה. בכל זאת יש משהו בשרבוטים הלאה, מין שיבה אל היסוד. על האמנות העמיסו כל כך הרבה תיאוריות עד שרוצים להתנער מזה. אני יוצר מתח בין עבודת האמן ובין סוגים כאלה של שרבוט, בין רישומים הנדסיים, קווים של גיזרת-חייט – או שאני מצייר אותם זה על יד זה, או זה על גבי זה. יש בתערוכה צורות הלקוחות מתוך ספר של רישומי כרכוב לטייחים ועליהם אני רושם בשפתי או בשרבוטים. המתח בין צורות ההתבטאות השונות מעניין אותי.
אתם שואלים: כשאני מצייר האם אני רואה את התמונה השלמה לנגד עיני או השרבוט מוביל אותי.
את זה לא אוכל לספר, כי אז אפסיק לצייר. כמו הסיפור על הישיש בעל הזקן ששאלוהו שתי סטודנטיות אם הוא ישן עם הזקן מתחת לשמיכה או מעל לשמיכה. מובן שהוא גירש אותן מן הבית. אבל מאז לא יכול היה להירדם.
לשאלתכם על המסגרות
נכון שיש בתערוכה תשומת-לב מיוחדת למסגרות. אפשר לומר שיש לי "משיגאס" למסגרות. אפילו הרסתי תמונה אהובה עלי מרוב ניסיונות להתאים לה מסגרת. אני עושה את זה כי יש לי בעיה מיוחדת של קצה התמונה. אני רוצה שהתמונה תיגמר בצורה שתתאים לי. במקום לסמוך על הקיר של הגלריה או הבית בו תוצב, אני מסיים אותה בעזרת המסגרת שאני בוחר. גם בתמונה עצמה יש לכל צבע באמצע מסגרת של צבעים וצורות אחרות המקיפות אותו, וכשמגיעים לסוף – פתאום חור. הכתם עומד לבדו. לכן לפעמים אני גם קורע את קצה התמונה, אינני מתפאר בזה. אבל זאת עובדה. עד היום קשה לי לגמור תמונה.
אתם שואלים: מה פתאום צורות ראשוניות?
והלא קודם ציירתי על יסוד חוויות עבר, מקרים והתנסויות בילדותי – ובכן, יש לי חובות לעצמי. יש דברים שאני יודע שאני חייב לצייר, אנשים ומאורעות שקשורים בי, ששנים על-גבי שנים אני מנסה לצייר ואינני מצליח. חלק מהחובות כבר שילמתי. יש לי הרבה תמונות שהיו חוב, אלה התמונות שאתם מדברים עליהן. חלק אינני מצליח לשלם. אני יודע מה אני רוצה לצייר ולא יודע בדיוק איך לעשות זאת. לכן, כדי לעזור לעצמי להחזיר את החובות האלה, חזרתי לבדוק את הצורות הראשוניות. אני מקווה שבעזרת הבדיקה הזו, שמוצגת כאן, אוכל להחזיר חובות נוספים שעדיין מחכים לפרעון.
