אריה ארוך (נולד בחרקוב, 1908, נפטר בירושלים, 1974) היה דמות מיוחדת במינה בתולדות האמנות הישראלית. בשנים הראשונות לפעילותו כאמן עצמאי (1935-1945 לערך) היה נאמן לאידיאלים של בני דורו, אמני הנוף והדיוקן, והיה נתון להשפעות המקומיות והפריסאיות שקבעו את אופייה של האסכולה האקספרסיוניסטית הארצישראלית. בנשים 1946 – 1955 לערך היה מקורב לאנשי קבוצת "אופקים חדשים" (הוא נמנה עם מייסדיה ב- 1948) ובתקופה זו חל המפנה החשוב הראשון ביצירתו: בניגוד למגמה שהובילה את חבריו אל ההפשטה "הלירית", האל-צורנית בעיקרה, ביקש ארוך לפתח באמצעות טכניקות בלתי שגרתיות צורות ספציפיות, שכונו בפיו "קונקרטיות". משנת 1948 ואילך עשה פרקי זמן ממושכים בארצות שונות.
אלה היו תקופות הסתגרות באטלייה, אך גם של עיסוק מעמיק והולך בסוגיות היצירה.
מעתה צמחה יצירתו כצבירה מתמדת של "עובדות" – ובהן צורות שפיתחו מבשריה של האמנות המודרנית, צורות שנקבעו בזכרונות הילדות, צורות שנקלטו בתחומי הספרות, המוטיב המסורתי, הדימוי העממי, החפץ האנונימי... כך התגבשה בציורו, בחמש-עשרה שנות חייו האחרונות, בתהליך מורכב של מיזוג והנגדה, מערכת של יחסים רב-משמעיים, נסתרים וגלויים, בין האמן לסביבתו הקרובה והרחוקה, בין זמנו שלו לזמנים אחרים, בין צורות שלו לצורות ודימויים מצויים. "בשבילי התקופה קובעת יותר מאשר ערך היצירה", אמר ארוך. "אתה יכול לנתח אמן, להעריכו, ועדיין לא נגעת בזמן, בהכרחיות ליצירה שהזמן קבע".
יונה פישר, מתווך המבוא לקטלוג התערוכה "זמנים, מקומות, צורות" 1976
|
|
|
